מלחמת השחרור

בשלהי תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל ועד פרוץ מלחמת השחרור, סבלו תושבי גני עם מפעילותם של מסתננים ערבים – "הפדאיון" שהגיעו מהכפר הסמוך שממזרח – ביאר עדס ומישובים ערבים נוספים. עיקר פעילותם הייתה מעשי גנבה ושוד אבל היו גם כמה מקרים של רצח יהודים במגדיאל השכנה. תושבי גני עם פעלו להגן על בתיהם במסגרת ארגון "ההגנה". היה להם רובה אחד ברישיון ועוד כמה כלי נשק שהיו מוסלקים בבתים ובחצרות.

עם פרוץ המלחמה ב-1948, פלשו גם הכוחות העירקיים של "צבא קאוקג'י" והגיעו עד לביאר עדס, כפר ערבי קטן, מרחק כמה מאות מטרים מהבתים הקיצוניים של המושב. על מנת להגן על עצמם החליטו החברים לבנות כמה עמדות מדופנות וחפרו תעלות קשר ביניהן. תעלה נוספת, הובילה מהבית של משפחת שלזינגר אל עמדה מספר 2 שהייתה המזרחית ביותר. כל משפחה קיבלה מכסה לחפירה - "קְווֹטָה" וכך השלימו את המשימה. על הגבעה המזרחית שבפאתי המושב, היו הילדים מקיימים תצפיות ומדווחים על תנועות האויב. עיקר הנזקים שנגרמו לאנשי גני עם היו מירי של נשק קל לבתים ולמזלם רק תושבת אחת נפצעה קל מכדור.

עם ההחלטה לתקוף חזרה את הכוחות העירקיים שתקפו את המושבה מגדיאל, התארגנו כוחות מחטיבת "אלכסנדרוני" ומחלקה אחת נערכה בעמדות של המושב. משם בליל חורף גשום וסוער יצאו להתקפה. למרות שזו לא הושלמה ואנשי החטיבה נסוגו חזרה, ברחו תושבי ביאר עדס יחד עם הכוחות העירקיים ונטשו את הכפר.

גם לאחר הקמת המדינה ובמשך שנים רבות, המשיכו המסתננים לחדור לישוב. הם פרצו וגנבו והסבו נזקים למרות השמירה של תושבי המושב.