עדי צור

בן סיגל ומאיר. נולד ביום כ"ז בכסלו תשס"ג (2.12.2002) בירושלים, אח קטן לרועי ולעמית.עדי גדל והתחנך בשכונת בית הכרם בירושלים, למד בבית הספר היסודי "יפה נוף" ובבית הספר התיכון על שם זיו ומרקס.

ילד מלא אור עם עולם פנימי עשיר, שהרבה לחייך ונהג בחמלה, בנדיבות לב ובכבוד לכל אדם. מגיל צעיר הִרבה במעשים ומיעט במילים, ואת מרבית החסדים והדברים הטובים שעשה בחייו עשה בשקט ובצניעות.

שנות ילדותו בבית הספר היסודי ובבית הספר התיכון התאפיינו באהבה גדולה שרחשו לו חבריו ומוריו, לצד התמודדות יוצאת דופן עם קשיים אישיים ויכולת אדירה לאסוף ולקבל אליו את האחר, השונה, החדש או החלש. עדי נהג לעזור לילדים שהתמודדו עם קשיים, בזכות הרגישות המיוחדת שפיתח מתוך אתגריו האישיים. בתקופה זו הכיר חברים רבים ובהם את בת זוגו מתחילת התיכון, עינבל, וביחד הם בנו קשר עמוק ומיוחד והתבגרו זה לצד זו.

עדי אהב מאוד לעסוק בספורט והיה לספורטאי מצטיין. הוא שיחק כדורעף בנבחרת הבית-ספרית וייצג אותה בטורניר בברלין, אך אהבתו הגדולה הייתה לכדורגל. מגיל צעיר שיחק בקבוצת הילדים של "בית"ר ירושלים" והעריץ בכל ליבו את נבחרת "ריאל מדריד". מעבר לאלו הוא היה שחקן מחשב בחסד ושיחק מול חברים מהארץ ומהעולם.

חבריו מספרים שתמיד ידעו שאם הם רוצים לנצח – כדאי להם להיות בקבוצה של עדי, בכדורגל, במחשב ובחיים בכלל.

טוב ליבו ונדיבותו בלטו גם ביחסו לבעלי חיים, ובעיקר באהבתו לכלבים. כנער, התנדב בעמותת "ירושלים אוהבת חיות" ובעמותת "חיים של אחרים", המצילה ומשקמת בעלי חיים, ודרכה אימץ את לני (הלנה), כלבה שעברה התעללות קשה. בתחילה, לא היה פשוט להתקרב אל לני, אך עדי דאג לה, נתן לה חום ואהבה ללא תנאי והצליח להחזיר את אמונה בבני אדם. היא הייתה צמודה אליו וכשחזר מהצבא, לא עזבה את חדרו.

"עדי כבש את ליבה של הלנה שלנו, שחיכתה חמש שנים תמימות לאהבה גדולה", סיפרו בעמותה. "הלנה הייתה כלבה מהרגישות והפגועות שידענו בעמותה. במשך שנים מייסרות היא ואנו התפללנו לנפש קסומה וגדולה שתגלה את סוד קסמה ותרפא את פגיעותה המדממת... מי היה אז מאמין שהלנה תזכה לפגוש את עדי, נסיך חלומותיה, שניחן בלב חומל, יד נוגעת ועין רואה, והביא לה גאולה".

כשהגיע זמנו להתגייס, בחר ללא היסוס בשירות קרבי, מתוך רצון לתרום ולמלא תפקיד חשוב ומשמעותי.

ב-18.8.2021 התגייס לצה"ל, ובמהלך הטירונות חווה פגיעה בשמיעתו. הרופאים המליצו לשחרר אותו משירות קרבי אך עדי התעקש להיות לוחם והשיג את מטרתו. הוא שירת בגדוד 51 של חטיבת "גולני" ויצא לקורס צלפים שבסיומו, לאור יכולותיו הגבוהות, הפך לצלף הגדוד. בהמשך קיבל מחבריו לגדוד את תואר ה"סמוראי האחרון", תפקיד הניתן ללוחם המוערך ביותר. חבריו מספרים שגם אחרי פעילות, בשעות שכולם ניצלו למנוחה, עדי המשיך לעשות דברים למען הגדוד. בין היתר, נהג להדריך חיילים חדשים, לתת להם עצות מניסיונו ולסייע להם להתאקלם. חיילים רבים ששירתו איתו תיארו כיצד יצא מגדרו על מנת לסייע להם וסיפרו ששימש עבורם ממש כאח גדול.

לעדי היה קסם מיוחד, עוצמה שקטה וחום שקרן ממנו ומגנט אליו את כל מי שהיה בסביבתו. אדם של אהבה, שהיה קשור להוריו ולאחיו בנימי נפשו, ושרבים האנשים שמגדירים אותו כחברם הטוב ביותר. הייתה לו יכולת לגעת באנשים, לחבר, להתחבר ולהיקשר במהירות, ואחרים התחברו במהירות אליו ורצו להיות בקרבתו. הוא תמיד חשב על אחרים לפני שחשב על עצמו, רצה לעזור ולשמח, והצליח, בעצם נוכחותו, להשרות רוגע וביטחון על כל מי שבא עמו במגע.

ב-2 בדצמבר 2023 היה אמור לחגוג את יום הולדתו העשרים ואחת, וציפה לכך בהתרגשות. יעד נוסף לו חיכה היה חודש מרץ 2024, במהלכו עתיד היה להשתחרר.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

עדי וחבריו לצוות הצלפים היו בסיור ליד גדר הגבול עם עזה באותו הבוקר, כאשר קיבלו התרעה בקשר על חדירת מחבלים בקרבת קיבוץ כיסופים הסמוך. על אף שהיו בג'יפ לא ממוגן, לא היססו ומיהרו לכיוון הקיבוץ. כשהתקרבו, נפתחה על הג'יפ שבו נסעו אש כבדה ממספר חוליות מחבלים שהתקדמו לעברם, חלק מהצלפים נפגעו עוד בעודם בג'יפ. עדי פרץ ראשון מהג'יפ ועמו הסמל שלו והשניים הסיטו את האש לעברם, עיכבו את המחבלים ואפשרו לג'יפ עם הלוחמים שנפגעו לסגת לכיוון הבסיס ולהזעיק תגבורת. עדי לחם בעוז ובגבורה עד שהוכרע על ידי המחבלים ונהרג. תגובתו האמיצה אפשרה את הגעתם של כוחות נוספים, שמנעו פגיעה קשה יותר בתושבי קיבוץ כיסופים והדפו את המתקפה על הבסיס.

סמל ראשון עדי צור נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הותיר אחריו הורים ושני אחים.

על מצבתו חקקה המשפחה את המילים: "ואם אי פעם תגיעו לכאן, תדעו שכאן הוא חרש צנח. הנסיך הקטן שלנו" (על פי השיר: "הנסיך הקטן". מילים: יהונתן גפן).